לפרק משפחה זה טראומטי. הפרידה הייתה עבורי שבר גדול. משבר חיים. לא דומה לאף פרידה שקרתה לפני כן. השנה הראשונה שאחרי הפרידה הייתה קשה, מאד. הקרקע נשמטה והחיים השתנו. כמו ללמוד מחדש משהו שאתה כביכול כבר מכיר. שנה של כעס וכאב, אשמה ובדידות, חוסר אונים ומלא כיווץ. משהו בפירוק הזה כל כך חזק ומטלטל, ומפגיש אותך כל כך קרוב עם עצמך, עם האגו שלך, ועם הבחירות שעשית ולקחת, עד שלעיתים זה קשה מלהכיל ולפגוש. כמו להסכים לקפוץ (בעל כורחך) משפת תהום חייך ה"ישנים" אל הלא נודע.
והיום, אני במקום אחר. אם לדייק, ממש בקצה השני. כמו הכל התקמפסט והתעכל במערכת האקולוגית והחכמה של החיים (והנפש), ובא על מקומו הנכון והבריא. זה כמובן לא קרה מיד. זה היה תהליך ארוך. נראה לי שרק כעבור שנה חלה התפנית הראשונה בסיפור שלי, שלנו – כמשפחה בנפרד. לאט לאט הלב הסכים להיפתח לאפשרות אחרת, מיטיבה יותר, של "ביחד" חדש. מכאב לריפוי, בכל מערכות היחסים החשובות בחיי החדשים – עם עצמי, עם בני האהוב, ועם פרודתי היקרה. והיום, כמה חופש ונינוחות בתוך כל אחת ממערכות היחסים היקרות האלו.
בפעם הראשונה בחיי, למדתי לאהוב את עצמי. דווקא מהפירוק והשבר הזה. התחברתי פנימה ללב, לעצמי, נולד לו "רותם חדש", מפותח ומשודרג יותר. גם במסע האבהות קרו ניסים. מאבא טכני, שממלא משימות באופן כמעט חלול, לאבא נוכח ומעורב, מתמסר וגמיש (ועדיין עוד כל כך הרבה לגדול ולהשתפר!). אני ופרודתי, אם בני, בקשר קרוב, מכבד ומפרגן והיא יקרה לי מאד. אנו צועדים בדרך המשותפת הזו של "זוגיות בנפרד" – ממש ביחד. שני בתים לילד אחד שמקבל אבא ואמא מלאים ואוהבים. וואו, כמה עברנו במסע המשותף-מפותל הזה, ועדיין עוברים. ביחד ובנפרד. אבולוציה שלמה. איזה תהליך מדהים, מקרב ומרגש. והיד עוד נטויה והדרך פרושה לפנינו.
והיום, מהמקום הנעים והבריא הזה בו אני נמצא, מתוך מקום בוגר ומחובר, שיודע ומכיר בערכו ובאיכויות הלב שלו, נולד בתוכי רצון חדש ואמיתי – אני רוצה ללוות אנשים. עם המון ענווה, רוצה להיות שם בשביל אבות ואימהות שעוברים/עברו תהליך של פרידה ופירוק משפחה. במילים אחרות, ללוות אנשים בשובל החיים (החדשים) שהפרידה הותירה אחריה. כי אני יודע בדיוק כמה השובל הזה ארוך, מתמשך וכאוטי, וכמה הוא יכול להיות קשה ומאתגר ולא פשוט. הייתי שם, והייתי שם לבד. כן מוקף בחברים אהובים ומשפחה תומכת, אבל בלי המישהו הזה שיודע, שמכיר, שעבר גם דרך המקום הזה, שהיה יכול להסתכל לי בעיניים, להזדהות ולהבין בדיוק.
וכשאני חושב לעצמי איך אוכל להיות משמעותי בעבור מישהו בסיטואציית החיים הלא פשוטה הזו, עולה בי רצון להיות ביחד, בשביל, לעטוף בטוב, לתת אופק אופטימי ולהכניס תקווה במקום השביר והפגיע הזה. אני רואה מפגש אנושי של שני לבבות פועמים, בו אני בשירות – שירות של תמיכה ונוכחות, עם לב פתוח ורגיש, עיניים טובות, אוזניים אמפטיות וידיים עוזרות. כשאני חושב על זה, אני כבר עושה את השירות הזה כל הזמן, כמו עץ איתן נטוע עמוק באדמה, עוגן בלב ים סוער בחיים של לא מעט אנשים אהובים. ונוח וטבעי לי שם, כמעט בלי מאמץ. רוצה להביא את עצמי כמו שאני, עם כל מה שלמדתי וחוויתי כאדם, כחבר, כאבא, כמי שעבר את השבר והפירוק הזה בעצמו, ולהיות בשרות הלב.
