אני אבא עוד מעט 7 שנים (!), אבא לבן אהוב והמשפחה הגרעינית שהיינו התפרקה לפני כמעט 5 שנים. מאז הפרידה והפירוק, התחיל המסע המשמעותי (והרוחני) שלי כאבא. אני לומד איך להיות אבא לבד. עדיין לומד. הפרידה הותירה אותי אבא תלוש ומפוחד, אבא חסר ביטחון, חלש. אני לבד. איך עושים את זה בכלל? בכנות, לא היה לי מושג, שמץ ממנו. אז בהתחלה, הייתי אבא טכני. ממלא משימות, מתפעל ילד כמעט בלי חיבור לעצמי. זה מה שיכולתי, אז. אבל לאט לאט משהו התרכך והשתחרר והחלקים נאספו בתוכי לכדי האבא שאני היום. יודע (קצת) יותר, מחובר ומעז (הרבה) יותר ובעיקר נכון ללמוד ולגדול. נכון ללכת בדרך היפה והלא תמיד פשוטה הזו, ולשאוף תמיד להישאר בקשר עם עצמי ואיתו, להישאר בחיבור, גם כשקשה ולא זורם והרמוני.
אני לא אבא מושלם (וגם יודע שאין דבר כזה). עם הזמן הבנתי את זה בתוכי וגם הסכמתי לראות ולקבל את זה. סיטואציית החיים הזו, אבא לבד, כרוכה בחוסר שלמות ומושלמות מעצם היותה כזו. ככה פשוט, וזה כואב. הזמן לימד אותי שאני לא יכול הכל, שאני לא יודע הכל, אני יודע שאני עושה (וכנראה גם אמשיך לעשות) טעויות (עם כל הרצון הגדול שלא). לפעמים ממש מאתגר לי, קשה לי ולבד לי, ולפעמים גם לא יודע (או יכול) איך להיות שם עבורו כמו שהוא צריך, או כמו שהייתי רוצה להיות. אבל (וזה אבל גדול!), אני לומד להיות אבא טוב ומיטיב לא רק עבורו, אלא גם עבורי, לעצמי, ועם המון חמלה עצמית. פשוט לקבל את הדבר הזה כמו שהוא. לא מושלם. אבא טוב דיו.
אנחנו במשמורת משותפת. חצי חצי. יש זמן אבא ויש זמן אמא, ובכל בית חיים אחרים, מציאות שונה. זמן ביחד-זמן בנפרד, זמן אבא בתפקיד-זמן אבא לבד. מוזר לאללה הדבר הזה. כמו להחזיק בתוכי שני תפקידים באותו הזמן. כמו לנהל שני חיים מקבילים-נפרדים, ששניהם אני, שלי. סוג של פיצול אישיות שלמדתי לנהל רגשית בתוכי. וכשאני חושב על זה לפעמים, זה מרגיש הזוי ולא טבעי. ילד מתוק ואהוב גדל חלק מהזמן והחיים שלו אצל אבא, וחלק אצל אמא. אז נכון, הוא מקבל זמן איכות עם המון תשומת לב מכל אחד מאתנו בנפרד (ועוד מלא דברים טובים שאני יכול לחשוב עליהם), אבל עמוק בפנים, אני חי עם כאב עמום, כאב הנפרדות הזו. כמו איזה רעש רקע עדין אבל מציק כזה, שמידי פעם אני יכול לשמוע ולהרגיש אותו קרוב-רחוק, שם לב שהוא תמיד שם, נמצא וקיים.
וזה סיפור-מסע האבהות הפרטי שלי, ממש על קצה המזלג. ועוד כל כך הרבה שאלות, כל הזמן. מה נכון? מה נכון עבורי, עבורו? מה נכון עבורנו כמשפחה בנפרד? נראה שאין נכון אחד. משתדל ללכת עם האינטואיציה והלב ולבחור מה שמרגיש הכי נכון ומיטיב עבור כולנו בסיטואציית חיים המוזרה הזו, וזה יכול להיות ממש מבלבל ולא פשוט לפעמים. ואני גם תוהה ומסוקרן איך נראים ומרגישים מסעות אבהות ואימהות של הורים פרודים אחרים. בתחושה שלי, כולם (או לפחות הרוב המכריע) עוברים ומתמודדים עם זה לבד, עם עצמם. כמו גזר דין שהוטל עלינו מעצם הפרידה – לעבור את זה לבד. אז איזה מדהים ומרפא זה יכול להיות לעבור את זה קצת יותר ביחד, להסכים להיתמך. כמה שזה יכול להיות נעים יותר, מחמם את הלב יותר, מאפשר לקחת נשימה עמוקה ורגע להרפות. להיות ביחד במה שצריך ומרגיש שאולי עוד חסר או קשה לבד, כדי לעשות שיהיה יותר נעים וקליל בלב.
