כבר זמן מה שאני רוצה לכתוב את הפוסט הזה. עליי, עליה, עלינו. על סיפור-המסע שלנו מאז הפרידה, כזוג הורים בזוגיות שבנפרד. כי בכנות, הסיפור הזה (שלנו) עושה לי מלא נחת, גאווה בחזה ושמח בלב, ובא לי להרים לה, ולנו. כי יש על מה. אני ודפנה נפרדנו לפני כמעט 5 שנים, פירקנו בית עם ילד בן שנתיים, פרידה שהותירה המון כאב עלבון ואשמה, פרידה שברבות הימים והשנים הביאה חיבור מחודש, עוצמה, שפע של מתנות יפות ואפילו חיים חדשים. וכל זה ממש לא קרה במקרה, וגם לא במזל. עמוק בפנים, הלבבות שלנו ביקשו את המסע המשותף הזה. אז טווינו אותו ביחד, לאט וברגישות, קשובים לקצב שנכון לנו. זו זכות גדולה עבורי ואני בהוקרת תודה עליה ועלינו, על הדרך שעשינו, ועכשיו כל שנותר זה להתרפק על הביחד שיש – לקטוף בהנאה, בחופש, בפשטות ובטבעיות את פירות העץ היפים והמתוקים, שעמלנו וטיפחנו אנו, במו ידינו וליבנו♡
~פרידה. תל אביב.
אני יושב לבדי במשרד הריק בתל אביב, אחרי יום עבודה ארוך. כולם כבר מזמן הלכו הביתה. צופה ממרומי המגדל על החיים שברחוב מתחתיי. כולם ממהרים הביתה. ולי אין מה ולאן למהר, אין לי בית (עדיין). התיק שעל הגב הוא הבית כרגע. מנסה להבין איפה אני מניח את הראש הלילה הזה. איפה ארגיש הכי פחות קשה עם עצמי? לרגע צפצוף. נכנס סמס, והמערכת שלי נדרכת. הנשימה נעתקת. היא רוצה להבין מה קורה מחר. "הוא מסיים את הגן בשלוש. תגיע? הוא צריך אותך". דמעות מיד עולות לגרון. איך בדיוק? איזה אבא הוא יפגוש? אני קליפת-אדם, מנותק, שבור. אין לי מה לתת עכשיו. בקושי יש לי לעצמי. זה כואב מידי. אני כאן והם שם וצריך להבין איך לחלק בינינו את הימים והשעות. הכל עוד כל כך טרי, מבולבל ומכאיב. לאסוף אותו מהגן בצהריים, להיות ביחד כמה שעות בחוץ עד שיחשיך, ולהחזיר אותו חזרה הביתה – לבית שהיה עד לפני רגע הבית שלנו, לאמא דפנה. הכל מרגיש תלוש וזר ואלו הם חיי.
~שנה אחרי. קליניקה בפרדס חנה.
מרגיש שהרגע הזה הבשיל. קול פנימי לוחש לי שעכשיו זה מרגיש נכון, שאני מוכן. שזה נחוץ. שנה אחרי הפרידה אנחנו הולכים לטיפול זוגי. באנו לדבר על הפרידה, ועלינו בתוכה. מה קרה שם, למה, איך. לעזור לנו להשלים את המהלך הזה, לסגור אותו בתוכנו. לעשות קלווז'ר, לעשות שלום. לעזור ללב להירפא, או לפצע הזה להפסיק לדמם, להתחיל להגליד. אז יצאנו למסע האמיץ הזה, וכמה כואב זה היה. לחטט בפצע חי. מטפלת מהממת מנתבת בעדינות, מחזיקה את הכאב, ואנחנו ישובים משני צידי הספה. כל מפגש – מונולוג. האחד מדבר, והשני שם רק כדי להקשיב. המפגש האחרון – דיאלוג. אנחנו מסתכלים בעיניים, מדברים ובוכים. ארבעה מפגשים מאחורינו, המטפלת אוספת-מסכמת את טקס הריפוי העוצמתי שקרה כאן, ומבקשת מאיתנו לקום לעמוד ואם יכולים ומצליחים גם להתחבק, ואנחנו מתמסרים בדמעות גם לגל הזה. ללא ספק, רגע מכונן (ומרגש!) ביחסים, נקודת מפנה. מכאב לריפוי. כמה הקלה בגוף ובלב. המטפלת נפרדת מאתנו לשלום: "אתם כאלה מדהימים ונדירים, אני מאמינה בכם".
~4.5 שנים אחרי. חצר ביתה של דפנה.
אני עולה לבמה עם הגיטרה, רועד מהתרגשות, מתיישב לידה. יום הולדת 40 לדפנה, אם בני-פרודתי היקרה, ובא לי לנגן לה שיר, לברך אותה לכבוד השער המרגש הזה בחייה. מול החברים האהובים שלה, אני משתף את האמת שלי – האישה הזו, שיושבת פה לידי, לימדה אותי את שיעור חיי – לפתוח את הלב. היא זו שלא וויתרה עליי אחרי הפרידה, שלא הסכימה שאתרחק, ששמרה עלינו וניתבה את ספינת משפחתנו המפורקת בחוכמה ובעדינות. היא זו שתמיד האמינה בוויז'ן של ביחד, של שבט קטן, משפחה אחת גדולה. כמו העבירה לי מסר שלא במילים: לא משנה מה ייקרה, אתה יקר לי. אני פה, לא הולכת לשום מקום. תכעס, תתרחק, תעליב, תעשה בכוונה, תפזר ארס. אתה יקר לי ואני פה. היא זו שהחזיקה באמונה ובאהבה, עבור שנינו. ולאט לאט, כמו טפטוף טיפות מתמידות הפוגשות סלע לאורך זמן, זה חלחל לגוף-ללב-לתודעה. תנועת הלב שלה, פתחה בעדינות את הלב שלי… אני מתחיל לפרוט ברעד על הגיטרה ולשיר בהתרגשות שיר קטן ומהמם על אלת האהבה, זו שממש עכשיו יושבת פה לידי על הבמה …Surrender to the Goddess of love
האמת, זה מרגש. מאד! ולמה אני מספר את כל זה? כי זה מעורר השראה. ובא לי שהסיפור-פרידה הזה יישמע וייגע, כי הוא מלא בתקווה ואמונה, בעדינות ואהבה. ואולי אפילו יהיה מקור להשראה לפרודים אחרים. לצערי, חסרים עוד סיפורים אופטימיים כאלו. אני שומע בעיקר על הפנים האחרות של הפרידה, סיפורי שלום-קר (במקרה הטוב) וסיפורי מלחמה ומניפולציות (במקרה הרע), ויודע שמי שסופג את האנרגיה הקשה הזו, אלו הילדים הרכים והמתוקים שלנו, וזה מעציב ומכווץ את הלב. יודע גם שלא בכל סיפור זה אפשרי. ברור לי שזה תמיד מורכב מכל כך הרבה ממדים, רבדים שכבות ונסיבות. אז כולי תפילה שהסיפור הזה שלנו יהיה כמו זרע של טוב, לעוד סיפורי מסע-פרידה יפים, אמיצים, בריאים ונטולי אגו. סיפורי פרידה ופירוק עם כבוד הדדי, אחריות משותפת ותקשורת מיטיבה. כי הנה, זה ממש אפשרי.
ואני? אני עברתי פה משהו גדול (מאד) בתוכי. ההסכמה להרפות, להתמסר ולהירפא תחת כנפיה המיטיבות של האהבה. וזה כל כך משמעותי וחזק עבורי, שאני מרגיש (ויודע) שיש לי מתנה לחלוק, עם מי שנמצא בשבר הזה, או בדרך הלא פשוטה הזו, שמתחילה עם הפרידה, ומרגש אותי לדעת שאני יכול לעזור ולתמוך איפה שעוד קשה לבד.
