רוב חיי האינטראקציה שלי עם גברים הייתה מוגבלת. במובן של הייתה מאד מדודה ומינימלית, אבל גם ליטרלי מוגבלת. כן תמיד היו חברים גברים סביבי, אבל מעט. חברי לב, אחים. אף פעם לא הייתי חלק מחבורת בנים-גברים גדולה. ככה הייתי צריך את זה, במינון מאד נמוך. זה אף פעם לא היה חסר לי. אפשר לומר שפחדתי מגברים. משהו באנרגיה הזכרית תמיד איימה אליי. לא מצאתי את מקומי דרכה, בה. כמעט תמיד היא העלתה בי חוסר נוחות, הציפה חוסר ביטחון. לא הרגיש לי אף פעם בבית. האינטראקציה עם גברים גבתה ממני מחיר, עלתה לי במאמץ גדול ובמשאבים פנימיים. ולרוב זה גם נראה ככה (לפחות בחוויה שלי) – לא מחובר, לא זורם, לא טבעי. אז איפה שיכולתי, פשוט נמנעתי מגברים ונשארתי באזורי הנוחות שלי, איפה שהרגיש לי בבית – באינטראקציה עם נשים, איפה שהאנרגיה הנקבית-רגשית והרכה פועמת.
אבל בשנים האחרונות, משהו נפתח. אולי כי פגשתי את הגברים הנכונים, אולי כי עברתי את מה שהייתי צריך לעבור ועכשיו זה הזמן, ואולי גם וגם. משהו באנרגיה הזכרית-גברית הזו התחיל לסקרן אותי. קריאה פנימית חזקה. ככל שהתקרבתי לעצמי הרגשתי יותר בטוח ונינוח מול גברים. כמו משהו שמבקש להתרפא ולמצוא איזון בתוכי, איזון בין הזכרי-גברי לנקבי-נשי. נפתחה דלת חשובה והיום אני מסכים לצעוד במחוזות חדשים ולא כל כך מוכרים בתוכי ולפגוש עוד מ"הדבר" הזה שנקרא גבר. לא רק מסכים. רוצה! אז אני יותר נוכח, פחות נמנע. יותר סקרן, פחות מאוים. משב רוח מבורך ומרענן! וזה שינוי גדול (מאד) עבורי. כמו משהו בתוכי לוחש לי שהגיע הזמן לחזור הביתה. מבקש להיזכר באיכות קדומה ורדומה, בפוטנציאל קיים ולא ממומש.
כל מפגש כזה, תנועה של חיבור בין שני לבבות, של אינטימיות (רגשית) בין שני גברים, הוא עולם ומלואו. הוא קסם. הוא מתנה. הוא ריפוי. הוא תיקון. בכלל, ובטח עבורי. כל פעם מחדש מרגש אותי לפגוש את זה ולהרגיש את זה. שזה קיים, שזה אפשרי. זה כל כך לא ברור מאליו. לא פחות ממשנה תודעה. ויש לתנועה העדינה הזו אדוות חזקות ומיטיבות. אני יודע את זה, אני מרגיש את זה. וזה ממלא אותי בתקווה. האם זו השתקפות של התנועה הגדולה של המציאות או התנועה הפנימית שלי..? אני לא יודע, אבל זה גם לא משנה. כי מה שבטוח וחשוב, שזה קורה! וזו בשורה גדולה מאד. באמת הפרטית שלי, זו הבשורה הכי משמחת ומרגשת שאנחנו (נשים וגברים כאחד), יכולים להכיר בה ולהיות עדים לה.
השינוי הזה שלנו כגברים מתבקש וכל כך נחוץ. להתקרב לעצמנו. לפתוח את הלב, להתקלף, להשיל מעלינו משקל מיותר. להכיר את עצמנו לעומקים, להבין את הפצעים שלנו, מאיפה אנחנו באים. להיות יותר טובים לעצמנו. להכניס רכות למקומות הפצועים, הכואבים. ומהמקום הזה להכיר בצרכים שלנו, ברצונות שלנו, בגבולות שלנו, כבני אדם. כגברים. וזה ייקרה כשנתחבר פנימה, ללב. לי זה קרה אחרי השבר הגדול הזה של הפרידה ופירוק המשפחה שלי. דווקא כשהקרקע נשמטה. ברגע טרנספורמטיבי בחיים. זה היה הריפוי שלי אז, והיום זו אחת ממשאלות הלב שלי – להיות עד ולתמוך בתנועה הטובה והיפה הזו. לעוד גברים מחוברים, עדינים, רגישים. גברים שמסכימים להראות חולשה, קושי ופגיעות, שמסכימים להיות חשופים ורכים. גברים שמתקשרים את הלב שלהם ואת מה שהם מרגישים, שמבקשים עזרה כשצריך, שבוכים בקול, שיודעים להסתכל בעיניים, שמסכימים לא לדעת, לטעות, שמדברים את הלב, שנותנים מקום לאינטליגנציה הרגשית שלהם. גברים שמודעים לעצמם, שמכירים בערך שלהם ובמה שיש להם לתת ממקום בריא, שמכירים בחולשות ובחוזקות שלהם ויודעים לדבר את שניהם באותו הווליום, באותה הכנות. גברים שמחוברים ללב. שהלב שלהם במקום הנכון. זו התפילה שלי וכך קורה.
ואני מספר את כל זה כי במסגרת שירותי הליווי שאני מציע, לא.נשים בשובל הפרידה ופירוק המשפחה, באופן מפתיע (או שלא?) פונות כמעט רק נשים. אז עד עכשיו, יצא לי ללוות רק נשים. אמנם פנו כמה גברים, התעניינו ושאלו, ואפילו הביעו וביטאו את הקושי שבתהליך, אבל זהו. שם זה הסתיים. לא הגענו לכדי מפגש. אז אני כותב את זה כאן, גם כי אני תוהה על זה, וגם כדי לשתף ולהזכיר שאני מאד רוצה להיות גם עבור גברים, גברים שמתמודדים עם השבר הזה של הפרידה והפירוק. להיות ביחד ברגע המטלטל הזה בחיים. כשלא פשוט, כשהכל מתפרק, כשהלב כואב.
