שעת אחר הצהריים מאוחרת, בין ערביים, בקרוב שקיעה. נפגשנו בשמורת-יער האלונים. כמה שעות קודם לכן, היא התקשרה והתעניינה בשירות הזה שאני מציע. אמרה שהיא בעיצומה של פרידה והרגישה שהיא צריכה מפגש-שיחה. לא פסיכולוג בקליניקה, אלא מפגש קרוב, בחוץ, בטבע. מפגש של ביחד. פגשתי אישה נעימה ורגישה, והשיחה מיד זרמה. כאילו משהו חיכה להיפגש כדי שנוכל לצלול למעמקים, תיכף ומיד. וכך היה.
התמקמנו על ספסל בחורשה, הסתכלנו בעיניים ושאלתי לשלומה, לפנות לה את המקום, לתת לה לפרוק את מה שעל ליבה השבור. הבכי עלה ולא פסק. הרגשתי את הכאב. כמו חוטים של אהבה שזורים זה בזו בקשר-פלונטר כל כך חזק, בלתי ניתן להתרה. הראש-לב-גוף מנהלים דיאלוג אינטנסיבי, בלתי פוסק. הראש מבין ויודע שזה הדבר הנכון לעשות – להיפרד. הגוף כמהה, מבקש בכל מאודו את הגבר הזה בחזרה, והלב דואב ובוכה את הסוף. איך מסדרים את הבלבול הזה? איך מיישבים בין כל הקולות הפנימיים-חזקים-מנוגדים האלה?
לרגעים באמת נראה ומרגיש שלא ניתן ליישב את הקונפליקט הרגשי-פיזי הזה. כי האהבה שם, פועמת במלוא עוצמתה, ובאותה הנשימה קיימת בתוכה גם ידיעה עמוקה שהיא ראויה למשהו אחר. לאו דווקא טוב יותר. אלא מדויק יותר, נכון יותר עבורה. אבל מה עושים עם שני הכוחות המקבילים האלה? כל אחד מהם כל כך חזק ואמיתי, חי ובועט! והם שלובים זה בזה, כמו היו אחד. ואני, אני יודע שברגע הזה אין מה לומר, אין לי מה לעשות. היא צריכה לעבור דרך הכאב הזה בעצמה. אני שם רק כדי להחזיק את זה ביחד איתה, להיות אי, עוגן בלב הסערה. לחזק אותה בבחירה שלה, להזכיר לה שהיא ראויה.
ויער האלונים הזה שאירח אותנו היה לתפאורה מושלמת. רק אנחנו והיער. החושך שעטף אותנו לאיטו, עד שכמעט ולא ראינו אחד את השנייה, רק שני לבבות שנפגשים, כמו עירסל אותנו לתוכו בחיבוק אוהב והיה למרחב מרפא. בין לבין, רגעים של שקט, של תנים מייללים ברקע וקולות של יער רוחש-מתעורר לחיים לקראת הלילה שבא עלינו. באותו הערב היא שלחה לי הודעה בזו הלשון: "תודה רבה על סשן יער חשוך ומושלם. מרגישה יותר טוב. אני חושבת שהסשן שווה הרבה יותר". למחרת בבוקר היא התקשרה להגיד שקמה הרבה יותר קלילה ושזה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה.
שבועיים אחרי נפגשנו שוב. חזרנו למקום שהרגיש לנו בבית, למקום שהרגיש נעים ובטוח – ליער. כבר הרגשתי שמשהו זז בתוכה. שמשהו מתחיל לעכל והתעכל. כמו עשתה את המילימטר הראשון והמשמעותי(!) בקילומטראז' הפרידה. לפני כמה ימים נפגשנו בפעם השלישית, במרחק של זמן מה מהפגישה השנייה, הפעם בסלון ביתה הנעים. אז כבר פגשתי אישה אחרת. יציבה ונוכחת הרבה יותר. מבלי לשים לב, רוב רובה של הפגישה התרכזה בה, ובמה שהיא רוצה לעשות – ביצירה, בחיים, בפרנסה, בשיתופי פעולה.. עכשיו כשהתפנה לה זמן ובעיקר מקום בתוכה, לעצמה. כל האנרגיה שלה הופנתה אליה. כן עדיין כואבת את הפרידה, אבל איזה צעד גדול ומשמעותי היא עשתה הלאה, קדימה, עבור עצמה.
ואני בהודיה על המפגש שלנו. איזו זכות זו להיות עד נוכח ברגע הכואב והאינטימי הזה של אדם, של אישה, שאפשרה דווקא לי להיות חלק (ולו לכמה רגעים) במסע הפרידה שלה. ואיזה מרגש זה להיות עד למסע שלה, לתנועה הכה עדינה של הלב, לב חפץ החיים, שיודע בקצב ובחוכמה שלו, לפרום בכאב את חוטי האהבה הקשורים באדם אהוב, ולטוות כאלה חדשים בחזרה ללב שלנו.
