"אהבה אפלטונית פירושה יחסי חיבה נטולי כל מרכיב מיני, במיוחד באותם מקרים שבהם המתבונן מן הצד עשוי להניח שקיים אלמנט מיני ביחסים אלה. דוגמה נפוצה של אהבה אפלטונית היא רעות אמיצה ומשמעותית, חסרת מרכיב מיני, בין שני בני מין שונה, הטרוסקסואלים" (ויקיפדיה).
את סוף השבוע האחרון ביליתי עם שתי חברות שלי. רק שלושתנו. גבר ושתי נשים, סוף שבוע שלם. זמן איכות של צחוק, של אוכל משובח, של רביצה ונגינה בבית נעים וחמים, וגם (ואולי בעיקר) מלא בלב. היכולת שלנו להיות ביחד, ליהנות האחד בחברתה של השנייה היא מדהימה ולא מובנת מאליה. "מזתומרת רק אתה והחברות שלך?" אני נשאל כל הזמן ונתקל בהרמת גבה מסוקרנת (מצד גברים ונשים כאחד). ואני, מנסה להסביר, וכמעט מוצא את עצמי מצטדק על משהו שמבחוץ נראה לא סביר, לא מובן. כאילו משהו בפאזל הזה לא מסתדר. איך זה יכול להיות שגבר מבלה זמן איכות עם נשים ושזה עדיין יהיה "תמים", שזה יהיה ויישאר רק חברי. הרי בטח יש שם איזו כוונה נסתרת (ולא מדוברת).. אז זהו שלא, ואלו הם חיי
מאז הפרידה שלי לפני כמעט 5 שנים, אני מטפח את מערכות היחסים החבריות שלי, את הקשרים עם מעגל החברים שמקיפים ומקיפות אותי, ביניהן כמה חברות נשים, שמהר מאד הפכו לאחיות-לב, חברות אמת שמלוות את מסע החיים שלי. נשים מפוארות (וואו!), חכמות, מפותחות, מחוברות, ועם כל אחת מהן יש לי מערכת יחסים חברית-קרובה-רגשית, אהבה ואינטימיות-אפלטונית. כמו כל מערכת יחסים חברית קרובה, הן יודעות עליי המון ומכירות אותי לפנים ולחוץ – גם באורות הגבוהים שלי, וגם במחשכים ובגלים הנמוכים שלי. ממש נוח וטבעי לי להיחשף שם, אני בחופש להיות ולהביא את עצמי כמו שאני. והערוץ הזה הדדי! מרגיש לנו בבית, כל כך הרבה אינטימיות בלי שום מאמץ.
וכל אחת מהן – מורה עבורי.
כל אחת מהן מלמדת אותי, בדרכה שלה, שיעורים חשובים על החיים – על זרימה וספונטניות, על רכות ועומק, על גבולות ואהבה עצמית, על משחקיות ויצירה, על אינטליגנציה רגשית, על אהבה, יושרה ונדיבות הלב. וכל אלו, דרך פריזמה נקבית-נשית, מנקודת מבטה של אישה. מרגיש כאילו אני עובר סוג של חניכה מתמשכת של "איך זה להיות אישה בעולם הזה", איך זה מרגיש. כמו כל אחת מאפשרת לי הצצה נדירה וייחודית, התבוננות והיכרות עמוקה עם האורגניזם המופלא הזה שנקרא אישה, על כל רבדיה הרגשיים-אנושיים. וזה לכשעצמו, אוצר בלום.
ואני, כמו תלמיד טוב, סופג את כל החוכמה הנשית הזו ומאמץ אותה לליבי, כי היא כל כך עשירה ומלאה ברגישות ובעומק. היא פשוט נכונה בעיניי ונעימה לי. כמו ידע עתיק ויקר מפז שאנחנו הגברים בעל כורחנו נתנו לו להישכח להיעלם בתהום הנשייה האנושי. למדתי שפה חדשה – שפת הלב, שפה מקרבת שמדברת את העומקים. דרכן ובעזרתן אני לומד על עצמי כל כך הרבה כבן אדם, ובטח כגבר בעולם הזה! מרגיש בר מזל. איזו זכות. מתנה גדולה. מה ומי שאני היום, זה הרבה מאד(!) בזכותן.
אינטימיות. לשמה אני חי ופועם. בלעדיה, עבורי, אין טעם. זהו חומר הבעירה של ליבי. גם עם גברים וגם עם נשים. אז אני מאחל לנו, בני ובנות האדם, לאפשר עוד אינטימיות בחיים שלנו, לקיים עוד מערכות יחסים אינטימיות בין גברים לנשים, ובכלל – מערכת יחסים אינטימית שהיא קרובה ועמוקה, שהאהבה פועמת במהותה, תחת כל כותרת, הגדרה או צורה שתרצו. למה? כי האינטימיות החברית-אפלטונית הזו נוסכת בנו כל כך הרבה ביטחון, בונה עוד את האמון, עוזרת לנו להבין יותר לעומק אחד את השנייה, וחשוב מכך, את מערכת היחסים (הכה המורכבת) שבין המינים. כן יירבו!
